קרה לך פעם שהיית בסיטואציה לא פשוטה – ריב עם בן הזוג, קושי מול הילדים, יום מתסכל בעבודה – והתגובה האוטומטית הייתה לפנות לאוכל? לא כי היית רעבה, אלא כי הרגשת צורך להקל על התחושות?
וכמה פעמים אמרת לעצמך "זהו, זו הפעם האחרונה שזה קורה"?
היום נעסוק בגישה שלנו למציאות, ואיך אפשר ללמוד לראות את הדברים אחרת, כדי שלא נרגיש צורך לברוח לאוכל – אלא באמת להתמודד ולשנות את מה שצריך.
שתי גישות למציאות: הקרבן מול האחראי
את המציאות אי אפשר לשנות – אבל את הפרשנות שלנו אליה כן.
אפשר לדמות גישה למשקפיים: המציאות היא אותה מציאות, אבל הדרך שבה אנחנו מסתכלות עליה קובעת איך נגיב ומה נעשה הלאה.
יש שתי גישות בסיסיות שבהן אנשים מפרשים את מה שקורה סביבם:
- גישה של התגוננות מהמציאות ("קרבן") – החיים קורים לי, הנסיבות חזקות ממני, אין לי שליטה על מה שקורה.
- גישה של שליטה במציאות ("אחראי") – אני מחליטה איך לפרש את הדברים, איך להגיב, ומה לעשות הלאה כדי לשנות את המצב.
ה"משקפיים" שיש לנו על העיניים, הן אלה שמתווכות בין המציאות בחוץ לבין איך אנחנו רואים אותה, איך אנחנו מפרשים אותה.
אין לך תמיד שליטה על הדברים שקורים לך, אבל תמיד יש לך שליטה על ה"משקפיים" שלך.
אני רוצה שנתחיל יחד לחשוב, על המשקפיים שלך בחיים הפרטיים שלך:
גישה קרבנית – "אני קטנה מול המציאות"
הגישה הקרבנית מתחילה בתחושה פנימית שהמציאות חזקה ממני. זו תבנית חשיבה שהתקבעה אצלנו עם השנים, לפעמים עוד מהילדות.
• "ככה זה, אין מה לעשות"
• "לכולם יש חיים יותר קלים ממני"
• "זה לא הוגן"
וכשהמציאות לא מסתדרת עם הציפיות שלנו, יש דפוס מוכר שחוזר על עצמו:
• תגובה אוטומטית – "זה לא אמור להיות ככה, זה לא צודק".
• חיפוש אשמים – "אם רק בן הזוג/הבוס/הילדים היו מתנהגים אחרת, לא הייתי במצב הזה".
• תירוצים והתפשרות – "אין לי ברירה, זה פשוט המצב, אין לי כוח לשנות".
• השלמה והמתנה שהמציאות תשתנה לבד – ואז בדרך כלל כלום לא קורה, והכל נשאר אותו דבר.
כלומר, כשאת עם ה"משקפיים" האלה, את יוצאת מנקודת הנחה בסיסית מאוד, שהשתרשה בגיל מוקדם מאוד: שאנחנו "רק בני אדם" או במילים אחרות קטנות ביחס לגודל של העולם, חלשות ביחס לחוזק של נסיבות החיים.
___
גישה אחראית – "אני מחליטה איך להגיב"
מול ה"קרבנית" יש גישה אחרת, והיא של שליטה במציאות מתוך שליטה עצמית, ניהול של המציאות מתוך אומץ וידיעה שאני חזקה.
האחראית מסתכלת ומפרשת את הדברים אחרת לגמרי. למעשה, גם האחראית יודעת מה התגובה ש"אמורים" להשתמש בה, אבל אצלה התהליך לא אוטומטי, אלא נתון לשליטה ולהחלטה.
האחראית יודעת שאין טעם לחפש אשמים או תירוצים, כי זה לא ישנה את המצב. במקום זה, היא מחפשת פתרונות:
• "מה אני יכולה לעשות עכשיו כדי לשנות את הסיטואציה?"
• "איך אני יוצרת מציאות טובה יותר בלי לחכות שמשהו חיצוני יקרה?"
• "מה כן בשליטתי?"
בסופו של דבר, בנקודה שבה הקרבן משתתקת, הופכת לפסיבית, מחכה שהמציאות תשתנה מעצמה – האחראית כבר מיישמת את הפתרונות ויוצרת מציאות חדשה.
האחראית מבינה שהשאלה היא לא "למה זה קרה לי", אלא "מה אני יכולה לעשות עכשיו".
הגישה הזו יוצאת מנקודת הנחה שיש בידנו את הכוח להיות מעורבות במציאות שלנו, יש לנו יכולת לשנות אותה, ויש לנו יכולת לשלוט בה במידה מסויימת, גם אם לא לגמרי. רעידת אדמה למשל היא מקרה קיצון של מציאות שאף אחת מאיתנו לא יכולה לשלוט בה, אבל יש לנו תמיד את הבחירה אם להיכנס לפאניקה, חרדה וקיפאון או לשמור על קור רוח ולעשות משהו כדי לשפר את המציאות האישית שלנו.
חשוב לי לציין, בשתי הגישות, שני בני האדם הם פעילים בתוך המציאות, כלומר הם מגיבים אליה, אבל האחד בוחר בכך שהמציאות והנסיבות מנהלות אותו, ובכך הוא קרבן שלהן, ואילו האחר בוחר להיות מעורב ולנהל את הנסיבות ככל יכולתו, ובכך הוא אחראי על שיפור חייו בתוך הנסיבות.
__
איך חושב קרבן?
הקורבן משתמש בתבניות חשיבה (סכימות), כלומר הוא מפרש את המציאות על פי המחשבות האוטומטיות שיש לו על הסיטואציה, תוך שימוש בידע שיש לו מהעבר.
למשל, אם הקרבן חווה סיטואציה שבה הוא יודע שהתגובה ה"נורמלית" היא שלילית, לדוגמא קיבלתי מכה ויורד לי דם, ואני יודעת שהתגובה הנורמלית היא לצעוק, לבכות, לכעוס- אני פועלת בצורה אוטומטית על פי התבנית הכתובה מראש הזו. אם למשל מישהו מקניט אותי- אוטומטית אני יודעת שאני "צריכה" או "אמורה" להיעלב. כי ככה זה.
וכאן ממשיכה אצל הקרבן שרשרת של תגובות אוטומטיות. התגובה האוטומטית הבאה: לחפש אשמים. המציאות לא התנהלה כפי שציפינו, ובמקום להשקיע מאמץ בחיפוש פתרונות או פעולה חדשה (שאליה אין תבנית מוכנה) האופציה שנשארה היא לכאוב על הפער בין הציפיות לבין המציאות, ולכעוס על האשמים.
בהמשך, אם הדברים נשארים "תקועים" והנסיבות עדיין בעייתיות, הקרבן מוצא תירוצים והסברים קבועים שיניחו את דעתו ויאפשרו לו להמשיך לחיות בצל הנסיבות החדשות.
בשלב הזה, הנסיבות נשארות, והן הופכות לחלק מהמציאות של הקרבן, ש"סובל בשקט", לומד לחיות איתן, ומחכה ומקווה שיום יבוא, וכמו שהנסיבות באו אולי כך הן גם ילכו, אולי פתרון יצוץ בעתיד וישנה את המצב. כי הרי הקרבן, כמו שאמרנו, חלש מהמציאות, ולכן הוא חייב שהמציאות עצמה תבוא, ותשתנה.
הנה דוגמא להתנהלות של קרבן:
המציאות: בן הזוג צופה בטלויזיה במשחק כדורגל.
מחשבה אוטומטית: לא מספיק חשוב לו הזמן הזוגי והרומנטיקה בנינו. עולה תחושה עצובה של בדידות, אכזבה.
הפעולה האוטומטית הבאה- לחפש אשמים: בן הזוג כמובן אשם בכך ש"יותר חשוב לו הכדורגל מהזוגיות שלנו".
אחרי כמה סיטואציות דומות נעבור אוטומטית ל- תירוצים והסברים: "טוב ככה זה גברים, אין מה לעשות הם נולדו עם איזשהו טמטום מובנה"
ובמשך השנים הבאות נמשיך- לחכות ולקוות: שהוא ישים לב אליי, שפתאום הוא יראה בי את מה שאני רוצה שהוא יראה.
ובינתיים הכאב נשאר, ואנחנו מחפשות דרך להרגיש טוב יותר. והדבר הזמין, הקל, והמהנה ביותר – הוא אוכל.
‼
איך חושב אחראי?
האחראי מסתכל ומפרש את הדברים אחרת לגמרי- למעשה, גם האחראי יודע מה התגובה ש"אמורים" להשתמש בה, אבל אצלו התהליך לא אוטומטי אלא נתון לשליטה ולהחלטה. האחראי רואה את ה"אירוע" הספציפי שקרה כאן, כאירוע ראשוני, כאילו לא קרה עוד כמותו בעולם, הוא בוחן את האירוע ברמת המציאות עצמה, ולכן לא מגיב אימפולסיבית אלא מאפשר לעצמו לפתוח פתח לבחירת תגובה רצונית.
האחראי מבין משהו חשוב- חיפוש אשמים וחיפוש הצדקות לנסיבות- לא יכולים לשנות את הנסיבות. והוא, כמו שאמרנו, יודע שבתוך הנסיבות דווקא יש לו שליטה, הוא יודע שאת המציאות יש בכוחו לשנות. ולכן, במקום לחפש אשמים, האחראי פשוט מתרכז ביכולות שלו, ולוקח בעלות על הסיטואציה. במקום לתרץ את הנסיבות, האחראי מחפש פתרונות לנסיבות.
בסופו של דבר, האחראי לא מחכה שהסביבה והמציאות תשתנה, האחראי כבר מיישם את הפתרונות ויוצר מציאות חדשה.
הנה דוגמא להתנהלות של אחראי:
המציאות: בן הזוג צופה בטלוויזיה במשחק כדורגל.
הכרה במציאות: בן הזוג צופה במשחק כדורגל. זה הכל. זה חשוב לו והוא נהנה מזה. אין לזה שום קשר לזוגיות שלנו.
ועכשיו אני רוצה שהוא יבלה איתי.
הפעולה הבאה- לקיחת בעלות: איך אני גורמת לו לוותר על הטלוויזיה ולרצות להיות איתי במקום?
מציאת פתרונות: לדוגמא: מציאת פעילות שתהיה לו מושכת יותר מכדורגל / השתתפות איתו בצפייה במשחק / ועוד 1000 פתרונות שאפשר למצוא.
המציאות החדשה שלי: כשאני רוצה פעילות זוגית- אני יוצרת אותה בעצמי ומחזקת את הקשר עם בן הזוג.
ומה קורה בשנים הבאות? צמיחה: זוגיות שבה אני מוצאת פתרונות הופכת לטובה יותר ויותר עם השנים.
__
שימי לב, עם שתי הגישות את פעילה, אך עם משקפי הקרבן את מרוכזת בגודל ובעוצמה של המציאות, ואילו עם משקפי האחראית את מרוכזת בגודל ובעוצמה שלך עצמך.
ההבנה של שתי הגישות הללו, מאפשרת לך לראות את החיים בצורה קצת יותר ברורה: דברים תמיד קורים. לפעמים הם כואבים, לפעמים לא ברור למה הם קרו- אבל הבחירה איך לראות אותם והאם להיות קרבן שלהם או אחראית עליהם- היא תמיד שלך.
🥗ולמה כל זה קשור לתוכנית שלנו?🥗
בכל הקשור לאוכל, לפעמים אוכל הופך לדרך אוטומטית שלנו להתמודד עם דברים. לפעמים אנחנו משתמשות באוכל כחלק מבחירה בגישת הקרבן- לראות את המציאות כ"גדולה" עלינו, לחפש דרך "לחיות" עם הנסיבות בשלום דרך מתן "פרס ניחומים" לעצמנו- מתוקים, אוכל.
אדם שמחליט שהוא חזק מספיק כדי להיות מעורב במציאות, לא צריך בריחות, ולא צריך ניחומים. והוא גם הרבה יותר מאושר.
נסי להסתכל לרגע למציאות שלך בעיניים, כמו שהיא. בלי שיפוטיות, בלי חשיבה אוטומטית על איך דברים היו אמורים להיראות- כמו שהיא.
זו המציאות שלך.
אמרי לעצמך: "זוהי המציאות. מה אני מתכוונת לעשות עכשיו?"
בנקודה הזו את מתחילה לפעול, לחפש פתרונות, לנסות, לטעות, לתקן- לצמוח.
אלברט איינשטיין אמר פעם: "אם אתה תמיד עושה מה שתמיד עשית, אתה תמיד תקבל מה שתמיד קיבלת".
החל מהיום את משנה את המציאות שלך, זה בכוחך ואת מסוגלת.
קדימה!
💖💪
