באחת השיחות שלי עם אחת המשתתפות, ניסיתי להבין מקרה שבו מדד אכילת הסוכר שלה היה נמוך. היא הסבירה שזה קרה כשהייתה עם הילדים, הם אכלו תותים ויחד עם התותים היא הכינה להם קצפת מתוקה וכולם אכלו יחד בשמחה. היה לה קשה לחשוב שבפעם הראשונה בעונה שאוכלים תותים, היא לא תפנק אותם גם עם קצפת. היא רק רצתה שהם ייהנו קצת ביחד.
במבט ראשון, זה נשמע נהדר, לא? נסי לדמיין את זה: אמא וילדיה מסביב לשולחן, כולם מחייכים, צוחקים ונהנים עם תות בקצפת. מה יכול להיות יותר מושלם מזה? למה לוותר על הרגעים האלה בכלל?
ובכן, הרשי לי להסביר את הבעיה (אני זקוקה לפתיחות שלך עכשיו):
התפקיד שלי הוא לא לנסות להרוס את רגעי ההנאה האלה, להיפך. אני רוצה לשפר אותם.
אם היית רואה את הילדה שלך מעשנת סם כלשהו עם חברותיה- ונהנית מאוד מהצחוקים ומהאווירה- האם היית מרוצה מכך?
התשובה היא כמובן לא.
היית רוצה לשכנע אותה שאפשר ליהנות גם בלי סמים. נכון? היית רוצה שהיא תבין שהיא יכולה לנהל קשרים חברתיים טובים אם היא רק תראה את היכולות האמתיות שלה.
ובכן, למרות שיש שוני בחברה שלנו בין סמים לבין סוכר, גם הסוכר משחק את התפקיד של הסם: הוא גורם לכולם לשמוח, לחוות את השמחה של ההכנה, יש את ההתלהבות מהמראה הנהדר של הקצפת, ויש את האופוריה מהטעם המתוק שמתפוצץ בפה.
אז מה רע בזה?
שה"בונדינג" והחיבור המשפחתי הזה, הפך להיות תלוי בסוכר. והסוכר מזיק לנו בריאותית ונפשית.
אם אנחנו מעניקות אהבה לילדנו בעזרת סוכר, אם אנחנו יוצרות חיבור משפחתי נהדר בעזרת סוכר- אז אנחנו חייבות שיהיה סוכר בבית. אין חגיגה בלי עוגה. בלעדיו הילדים שלנו יאהבו אותנו פחות.
הקשר הזה במוח חזק מאוד בגלל שאין לנו דבר יותר חשוב מהקשר עם הילדים.
זה הפחד האמיתי שלנו: אם אני אוציא את הסוכר מהבית, הילדים שלי יאהבו אותי פחות. לא תהיה לי דרך ליהנות איתם. אני לא אוכל לפנק אותם במשהו מתוק, ולא יהיה יותר כיף בבית. לא יהיה יותר טעים, כמו כולם. אנחנו נרגיש שונים משאר המשפחות. הילדים שלי יקנאו בחברים שלהם. הם יטרפו ממתקים כשיהיה יום הולדת מחוץ לבית כי זה יחסר להם……
זה באמת מפחיד. חוויתי את זה על עצמי.
ואז הבנתי: אלו פחדים לטווח הקצר. והם לא אמיתיים.
הילדים שלך אוהבים אותך, והם דווקא אוהבים אותך יותר כשאת לא תלויה בחומר כלשהו כדי ליצור שמחה וחיבור רגשי. הם אוהבים אותך אותנטית. הם לא צריכים שוחד ולא הטבות, רק אותך. שמחה, אנרגטית, בריאה. הם צמאים לאמא עוצמתית שכל כולה השראה. אמא שבטוחה בעצמה ויודעת מה היא שווה.
זה מה שאת מבטאת כשאת לא מפחדת לוותר על מרכיב הסוכר בבית, כשאת מסיימת עם ההתמכרות הזו בהחלטיות: את מבטאת את החוזק שלך.
וכן, יש חשש אמיתי שדווקא כן צריך להיות לך: שהילדים יגדלו לעולם שבו הסוכר בכל מקום, והם מכורים אליו, ולא יודעים איך לצאת מזה גם כשהם עולים במשקל וגם כשמופיעות בעיות בריאות.
זה כן צריך להפחיד אותך שהם יהיו מתוסכלים מול המראה. שהם יהיו עייפים וחלשים בכל בוקר ויהיו חייבים קפה ועוגה.
זה צריך להפחיד אותך שהם יחשבו שמעריכים אותם על פי מה שהם אוכלים, או שותים או מעשנים.
זה צריך להפחיד אותך שהסוכר יהפוך אצלם לפתרון נפשי לכל בעיה, שם לא ידעו להתמודד באמת עם משברים בכוחות עצמם. ויש משברים בחיים.
את אוהבת אותם. הם אוהבים אותך וסומכים עלייך. את יכולה לשחרר את הפחד הזה שזה הולך להיות קשה- כי זה לא. אתם לא צריכים את הסוכר או כל דבר חומרי אחר כדי להיות מחוברים ולאהוב זה את זה או כדי ליהנות יחד. האימהות שלך ממש לא נמדדת בכמות האוכל המתוק שתתני, ושאולי ישמח אותם לטווח הקצר. האימהות שלך היא הדאגה האמיתית לעתיד שלהם, לשמחה ולבריאות שלהם בטווח הארוך. והם יעריכו את זה עד אינסוף כשיגדלו.
אל תפלי למלכודת שהכינו לנו יצרני "המזון", שבה הם מקשרים סוכר לאהבה ולמשפחתיות. זה הכל שקר. המשפחתיות שלכם- היא שלכם, ואם היא לא מושלמת מבחינתך זה סימן שצריך לשפר אותה דרך תקשורת טובה יותר, וזמן משותף. לא דרך סוכר.
אני מטפלת בילדים עם עודף משקל רציני. הם אומללים מאוד. ההורים שלהם ניסו להיות הורים טובים ולשמח אותם שוב ושוב בעזרת עוד קצת מתוק. הם לא הבינו למה בסופו של דבר הילדים מתוסכלים כל כך וחלשים כל כך.
דבר אחרון: שימי לב שכשהילדים קטנים מאוד- הסוכר מתוק להם מדי. וכשהילדים מתרגלים למתוק הזה, הם כבר לא אוהבים את כל מה שלא מתוק. הם מתמכרים מהר. חוש הטעם שלהם נהרס, ההנאה שלהם מאוכל נורמלי ובריא נהרסת. זה לא מאוחר מדי- אם הילדים שלך התרגלו למתוק נסי להחזיר את הגלגל לאחור, ולהחזיר להם את היכולת ליהנות מאוכל בריא לפני שההרגל יהפוך לשגרת חיים.
💟מאמינה בך מאוד!💟
