לפני כמה שנים, בתוכנית הריאליטי האמריקאית "הכרישים" השתתפו שני יזמים שהמציאו מוצר חדשני: הם יצרו מיכל פלסטיק ריק, דומה לזה שיש בכל מטבח לאחסון דגנים (או עוגיות), שניתן לנעול את המכסה שלו ע"י טיימר. המטרה היתה ברורה: לאפשר לאדם להחליט ברגע של מוטיבציה לנעול את האוכל שמושך אותו בתוך הקופסא לזמן מסויים. כלומר, למנוע את כל המחשבות וההתלבטות אם לאכול או לא לאכול בכך שפשוט- אי אפשר לאכול.
המוצר יצר מצד אחד זלזול של חלק מה"כרישים" (המשקיעים), כיוון שלכאורה המוצר לא ממש שימושי- הרי למה שמישהו ישלם 60 דולר (!) על קופסת פלסטיק ריקה עם מנעול, בשביל לנעול לעצמו את העוגיות. למה שלא פשוט יחליט לא לאכול וזהו?
אחד היזמים היה אדם עם עודף משקל, והוא הגיע לכדי דמעות בניסיון שלו להסביר עד כמה המוצר יכול לעזור לאנשים במצבו.
אגב, בסופו של דבר שני "כרישים" הסכימו להשקיע במוצר, והוא זכה להצלחה רבה ולביקורות חיוביות ברחבי ארה"ב. (תוכלו לראות את הסרטון בקישור כאן)
אבל השאלה שנשארה מרחפת באוויר מכל הסיטואציה, לפחות בשבילי, הייתה אחת: מדוע אנחנו לא מצליחים להשתמש בכוח הרצון שלנו כדי להימנע מדברים שברור לנו שאנחנו לא באמת רוצים?
כדי לענות על השאלה הזו, אני רוצה לספר לכם על ניסוי שנערך בארה"ב:
החוקרים הכניסו כמה עשרות אנשים רעבים מאוד אחד אחרי השני לחדר שבו ריח חזק של עוגיות, ועל השולחן היו מונחות 2 צלחות: אחת עם עוגיות שוקולד חמות, ובשנייה צנוניות גינה.
למחצית מהאנשים הם התירו לבחור ממה הם יכולים לאכול (והם כמובן בחרו בעוגיות), ולמחציתם הם אסרו לאכול מהעוגיות והתירו לאכול רק מהצנוניות.
למעשה, האנשים שהיו חייבים לאכול רק צנוניות, השתמשו בכוח הרצון כדי להימנע ממגע עם העוגיות.
בחלק השני של הניסוי, נתנו לכל משתתף להרכיב "פאזל בלתי אפשרי", כלומר פאזל שהחלקים שלו לא באמת מתחברים.
מסתבר, שהאנשים שהיו חייבים לאכול צנון, התייאשו הרבה יותר מהר בהרכבת הפאזל מאלה שהותר להם לאכול משתי הצלחות. מסקנת החוקרים מהניסוי הזה, כמו ניסויים רבים אחרים בתחום הזה, הייתה שכוח הרצון הוא כמו שריר- והוא מתעייף עם הזמן לאחר מאמץ. כלומר השימוש בכוח הרצון בשלב הראשון, "עייף" את כוח הרצון שלהם, והיה להם קשה יותר להשתמש בכוח רצון במשימת הפאזל.
וזה נשמע מאוד הגיוני.
אדם שעובד בעבודה שהוא לא אוהב למשל, משתמש שימוש מוגבר בכוח הרצון שלו לאורך כל היום- כדי להמשיך ולהתמיד בעבודה. בסוף היום, יהיו לו הרבה פחות כוחות לפעילויות אחרות שדורשות כוח רצון. הוא יגיע הביתה ויצנח לספה ולנשנושים- אין לו יותר כוח רצון, והוא משחרר את הרסן לכל פעילות שלאו דווקא מועילה לו.
אישה שמתחילה כל דיאטת תפריטים או ספירת קלוריות רגילה, ללא הבנה כלשהי, מתחילה אותה בשיא המוטיבציה, למה זה קורה? כי היא מחליטה להשתמש בכל כח רצון שיש לה, העיקר לרדת במשקל! אבל, כפי שאמרנו קודם, כח הרצון מתפקד כמו שריר, ובאיזשהו שלב הוא נחלש, מתעייף, אין כח יותר והכל חוזר לקדמותו. אני בטוחה שאת מכירה את המצב הזה על עצמך, הרי כולנו חווינו את זה נכון?
אם כך, כוח הרצון הוא כלי שהשימוש בו הוא מאוד מוגבל- אז מה אנחנו אמורות לעשות?
ובכן, כמו בסיפור עם הקופסא הננעלת, כך גם בחיים שלנו. אם אנחנו רוצות להפסיק משהו, ובמקביל לא להשתמש בכוח רצון- עלינו להוציא את אותו הדבר מטווח הישג היד שלנו. אם נעלים את הדבר שהכי קשה לנו לסרב לו מהסביבה- המחשבות עליו הופכות ללא רלוונטיות ומתפוגגות, ויותר קל לנו להמשיך בדרך שלנו.
זו הסיבה שכל כך חשוב לי שהסוכר פשוט יצא מהבית שלך. כל עוד העוגיות בארון, הגלידה במקרר, העוגה על השולחן: את תלויה לגמרי בכוח הרצון שלך, והוא לא בנוי לעבוד לאורך זמן- הוא מתעייף.
המוח כל הזמן ימשיך לעשות חישובים של "אולי רק קצת", זה לא כל כך נורא", והכי גרוע- למצוא טקטיקות שיכשילו אותך בתוכנית כמו "הפכי לבעיה", "כדור שלג", "אל תשלימי דבר " ועוד (עליהן כתבנו בחודש הראשון). זה קצת כמו לנסות להחזיק בכוס מים לאורך זמן: בהתחלה היא קלה, אח"כ היא מרגישה יותר כבדה, ולבסוף היד כבר לא יכולה להחזיק.
אל תשתמשי יותר בכוח הרצון. בתוכנית הזו את רוצה להבין עד הסוף את התזונה שלך, ולפתח דחייה לאוכל מזיק.
את רוצה לפתח אהבה לכל דבר שקשור לבריאות, ולפתח את הקשר בין הגוף שלך לבין אנרגיה, שמחה ועוצמה נפשית.
רק ככה עושים את זה: מתוך רצון אמיתי ולא מתוך חובה.
כל הכבוד,
קדימה!
💖
והנה נקודה קטנה למחשבה:
