ברוכה הבאה!
היום אנחנו ממשיכות ישירות מהנקודה שהפסקנו בה אתמול. אנחנו מדברות על החשש מהחמצה: אותו FOMO שמגיע במגוון דרכים יצירתיות וגורם לנו לאכול ג'אנק בכל מיני אירועים חברתיים או סתם כשאנחנו מבלות מחוץ לבית.
אני מזכירה ש- FOMO בהקשר של אוכל זהו סוג של חרדה שנובעת מחוויה של חוסר בעבר והיא באה לידי ביטוי בכל מיני חששות שונים ש"מאלצים" אותנו לא להקשיב לגוף ולהעמיס עליו חומרים מזיקים וכמויות שהוא לא צריך.
אתמול דיברנו על סכמות (תבניות) קבועות, ועל הפחד להישאר מאחור. בואי נמשיך:
3. הפחד להישאר רעבה:
זהו פחד פיזי, והוא מאוד חזק, כי ברור לי שאם אני לא אוכל, באיזשהו שלב אני אהיה רעבה.
המקור של הפחד הזה הוא מההורים שלנו. הורה טוב מן הסתם דואג שלא נהיה רעבים אף פעם וזה לגמרי טבעי והגיוני לחנך את הילד לתכנון נכון של "צידה לדרך" כדי שלא יישאר רעב. אבל כיום לפעמים הלחץ הזה מיותר.
יש אוכל סביבנו, יש אוכל בבית, וכמעט תמיד יש גם במקום בו אנחנו נמצאות כרגע אוכל בריא.
הפתרון: קודם כל, כמו שאמרתי, כמעט תמיד יש משהו בריא.
דבר שני- המחשבה שלנו על רעב לא צריכה להיות מלחיצה בלי פרופורציות. את תדעי להסתדר ולפתור את הבעיה. המחשבה שתגיעי למצב של "חוסר אונים" היא מחשבה מחלישה והיא לא משאירה מקום ליכולת שלך להיות יצירתית ולפתור דברים.
ובסופו של דבר, זכרי שאנשים צמים ימים שלמים, מצומות דתיים (יום כיפור למשל) ועד צומות חלקיים (8/16 למשל). לא יקרה כלום מכמה שעות, באמת.
תני לעצמך לגלות אם את רעבה או לא. אם את זקוקה לאוכל או לא. "צבירת מאגרים" לא מונעת רעב עתידי. כשמה כן היא, "צבירת מאגרים" (של שומן).
הפתרון לרעב עתידי שאולי יגיע, לא יכול להיות אכילת "אוכל" שמזיק לך או אכילה כשאת לא רעבה רק כדי "למלא" מאגרים. דווקא מפני האכילה המיותרת הזאת צריך להיווצר FOMO- כלומר החשש מהחמצה צריך להיות הפוך: להיות דווקא בחשש שנפגע בגוף שלנו, שנפסיד מזה ונגיע למצב של השמנה, חוסר אנרגיה ובעיות בריאות.
4. הפחד שייקחו לנו את החופש ואת העצמאות.
מכירה את זה שבא לך לאכול משהו טעים בסוג של "דווקא" כזה ש"אף אחד לא יגיד לי מה לעשות"?
כחלק מהשמירה על האוטונומיה שלנו, נוצר לנו בטעות פחד שייקחו לנו את החופש להחליט מה וכמה לאכול, ומתי לעצור. הרצון הזה לא להיות תחת איסורים וש"אף אחד לא יגיד לי אחרת", הוא משמעותי כיוון שזה נראה לנו כנקודה של חוזק: "אני שומרת על היכולת שלי להחליט". בגלל זה נוצר סיפוק מסויים כשאנחנו עושות את "מה שאסור". זה מרגיש כמו הוכחה לכך שהעצמאות היא שלי, שאני חופשייה.
אבל אם נתבונן פנימה, נבין שיש כאן בעיה: מי צריכה לשמור על העצמאות שלה? מי צריכה להדגיש אותה? מי צריכה להוכיח לעצמה שהיא עצמאית?
רק זו שאין לה עצמאות אמיתית.
זו שאין לה חופש אמיתי, צריכה להוכיח לעצמה ולעולם שדווקא כן יש לה אותו.
זו שבאמת חוששת שמישהו או משהו יכול לשלוט בה, דווקא היא זו שלא מרגישה חזקה מספיק, והיא זו שמגיעה למצב שהיא אוכלת כפיצוי על כך.
ברגע שאת מבינה שהסביבה לא יכולה להשפיע עלייך כלל, שאלו החיים שלך והכל באמת בידייך- אז את משוחררת מהמחשבה הזו שיש לך צורך להוכיח את העצמאות שלך בכל מיני דרכים. את משחררת את המחשבה ש"הם לא יגידו לי מה לעשות", כי אין לך בה צורך. כי אף אחד לא באמת יכול להיות בשליטה עלייך חוץ ממך.
הפתרון: להבין שממילא ההחלטה היא שלך. אין באמת אף אחד שלוקח את החופש שלך אלא להיפך: את לוקחת את השליטה שלך בידיים, ואם כבר מישהו לקח לך את החופש זה הסוכר שעשה אותך תלויה בו.
להימנע מסוכר או מאכילה מיותרת, מתוך הבנה אמיתית של התהליכים בגוף ובנפש שלך, זו צמיחה והתפתחות, ומכאן שאין צמצום אלא רק רווח, ואם את לא מפספסת שום דבר- אין תחושת החמצה. יש תחושה של רווח!
שימי לב כמה קשה זה להיגמל מהסוכר, שמת לב לכך שנתת לו לשלוט בך? כל כך הרבה נשים מנסות להרגיש חופשיות מאיסורים ומשליטה, ובאותו זמן נותנות את השליטה שלהן במתנה ליצרני הסוכר, החטיפים, לחברת קוקה קולה, לעלית, לאסם וחבריהם. הם אלה שלקחו לך את השליטה. בגללם נכנסת לתסבוכת הזו עם האוכל.
קחי אותה עכשיו בחזרה.
לסיכום, האבסורד הוא שהפחד מהחמצה, מביא אותנו להפסד גדול יותר, של הבריאות, של האנרגיה שלנו, ושל בטחוננו העצמי.
בטעות הגענו למסקנה, שמי שבוחרת שלא לאכול, מפספסת משהו. כשלמעשה במציאות- מי שבוחרת לאכול את החטיפים והסוכר, מי שאוכלת כשהיא שבעה, היא המפסידה האמיתית.
עכשיו את עוברת לצד של המרוויחות האמיתיות, של הנשים הבריאות.
אנחנו מתקדמות, את בקצב מצוין ואני גאה בך!
קדימה!
💖💗💖
