במאמר הבא, אנחנו לא הולכות לדבר על אכילה שלא לפי רעב.

אנחנו הולכים לדבר על הרגעים בהם האכילה, במיוחד של מתוקים, "עוזרת" לנו במצבי קושי.

בעולם ההתפתחות האישית קיים מודל, המחלק את האוכלוסייה לארבע צורות התנהגות של בני אדם. בעבר חילקו את ההתנהגויות למטאפורה של חיות: אריה, ציפור, שור ונחש. עם התפתחות עולמות ה-NLP והקואוצ'ינג, נהוג לחלק ל: משימתי, מנתח, תומך ומקדם. או לחילופין: קונטרולר (controller), אנלייזר (analyzer), סופורטר (supporter) ופרומוטר (promoter).

בחלק הבא את עומדת לגלות מהו "סגנון התקשורת" האישי שלך, וכיצד את יכולה להבין טוב יותר גם סגנונות תקשורת של אנשים בסביבתך. כשנבין טוב יותר את עצמנו, יהיה לנו קל יותר לזהות את הסיבות שיוצרות לנו בריחה אל "משככי כאבים" כמו סוכר.

חשוב לי לציין שלדעתי, כל הסגנונות נמצאים בכל אדם, אך לכל אחד ואחת יש נטייה מסויימת לשים דגש על מרכיבי אישיות שונים: רשמיות מול שחרור, דומיננטיות (רועשת) מול פסיביות (שקטה). אם נשרטט זאת על גרף, נוכל לראות כיצד האוכלוסייה מחולקת:

 

 

 

הרשי לעצמך להתבונן בדיאגרמה הזו. האם את מזהה את עצמך באחד הרבעים?

ייתכן מאוד שיש כמה תכונות שלך ש"מפוזרות" על שני רבעים, או אפילו יותר. אבל כבר עכשיו את יכולה לזהות אם את משימתית, מקדמת, מנתחת או תומכת. או שילוב של שני מרכיבים יחד עם סגנון עיקרי וסגנון משני (למשל מקדמת, שהיא גם קצת תומכת).

אני רוצה להרחיב בכמה מילים על כל סגנון, על קצה המזלג:

סגנון תומכת: מתעניינת בתחושות ורגשות. אוהבת לפעול ביחד, אוהבת חברה וקהילה. מתחשבת באחרים ואכפתית מאוד. מתנהלת ברכות, בעדינות.

סגנון מקדמת: מלאת רעיונות והתלהבות, אוהבת להיות במרכז העניינים, יצירתית מאוד, תחרותית, אוהבת חום חברתי וצחוק, לא אוהבת שיעמום וקור. אוהבת ליזום דברים חדשים, אך לא מסיימת את כל המשימות עד הסוף.

סגנון מנתחת: אוהבת מאוד פרטים, נתונים וידע. חוקרת ומנתחת מצבים. מנומסת, לוגית, טון מונוטוני ועדין, אוהבת מסגרת בטוחה ויציבה. רגישה, אשת עבודה מדהימה עם יכולת התמדה לאורך זמן.

סגנון משימתית: תכל'סית, משימות-תוצאות, אין לה זמן, מאוד שאפתנית, אוהבת שיחות לוגיות תכליתיות וקצרות. פעילה, עצמאית ומציגה חזות של ביטחון עצמי. אוהבת לנהל. נתפסת ע"י אחרים כקרה במידה מסויימת.

ובכן, אני מקווה שמצאת את עצמך באחת (או שתיים) מהנשים האלה.

ובכן, עד עכשיו, תיארנו תיאוריה מקובלת בעולם הפסיכולוגיה.

אבל הנסיון שלנו גרם לנו לפתח את המודל, כי ניתן ללמוד מהמודל הרבה גם על אכילה.

שוב, אנחנו מדברים על רגעי קושי שמובילים לאכילה של חפיסת שוקולד שלמה למשל.

לכל אחת, יש את האפשרות להבין מתוך איזו תחושה היא "בורחת" לאוכל. הבנה של עצמך תעזור לך לזהות את המצבים האלה. תעזור לך לעצור אותם בזמן.

התומכת: אוכלת מתוך תחושת חוסר אונים. כשהיא מרגישה שלא מראים לה אהבה, שלאף אחד לא אכפת, וכשפוגעים לה ברגשות מתוך זלזול וחוסר סבלנות, היא "תכבה" את הכאב בדרך של אכילה רגשית. היא ניסתה לתת מעצמה לאחרים, אבל הם לא מעריכים את עבודתה המסורה, חוסמים את האהבה שהיא רוצה להעניק. זה מזכיר לה את המקרים שצעקו עליה, שרמסו אותה. כשהיא מזהה זאת במציאות, בהווה, היא נסגרת ומחפשת את הבריחה לאוכל. אם את מלאה בתחושות ורגשות (ולפעמים דמעות) תוך כדי אכילה, והאוכל מנחם אותך, השוקולד מבין לרגשותייך- את שם.

המקדמת: אוכלת מתוך תחושת תסכול ופספוס. אין כיף, לא מעריכים את הרצון שלה לעשות שהעולם יהיה שמח ומהנה יותר, מזלזלים ולא מתייחסים לרעיונות היצירתיים שלה (במקרים מסויימים אפילו מנכסים את הרעיונות שלה לעצמם), לא בוטחים בה, מאוכזבים מההתנהלות המבולגנת שלה. לא מבינים שהיא רוצה להיות חופשייה ופורחת. כולאים אותה ואת השמחה שלה. שם היא עוברת למצב שהיא נכבית. היא צריכה את האוכל בשביל להחזיק את הפאן, להרגיש שוב שהשליטה של הכיף שלה היא בידיה. לעיתים היא עושה זאת כדי "להראות להם מה זה". אם את מרגישה שאת "דופקת את המערכת הקרה והמנוכרת" ועושה מה שבא לך, בזה שאת אוכלת- את שם.

המנתחת: אוכלת מתוך תחושה של חוסר וודאות, כשיש לה חוסר בפרטים ומידע. אין מצב שיתפסו אותה לא מוכנה עם פתרונות ונתונים. היא לא אוהבת לטעות, והחרטה והאכזבה מפחידים אותה. ברגע שהיא תזהה שלא מעריכים את החכמה והידע שלה, ומזלזלים בהם תוך ניצול ציני של היותה עדינה ושקטה יחסית- שם היא תברח לאוכל. האוכל ייתן לה ביטחון שהכל יהיה בסדר. האוכל יעזור לה לחשוב, לדמיין, לתכנן, ולבנות קונסטרוקציה חדשה למציאות. אם תוך כדי אכילה את מרגישה רגשות עצבות ובדידות, אבל את גם מלאה בתכנונים ומחשבות ומנסה למצוא פתרונות, והאוכל נותן לך זמן לחשוב ולסדר את הבלגאן בראש – את שם.

המשימתית: אוכלת מתוך תחושה של לחץ, מתח, סטרס, חרדה. היא לא אוהבת להרגיש שהיא לא שווה כלום, היא מנסה להוכיח כמה חזקה ומצליחנית היא. אין מצב שיגדירו אותה או את הפרוייקטים שלה ככישלון. אם יגרמו לה להרגיש חסרת ערך, שלא ברור לה מה עושים עכשיו, או אם יחסמו לה את הביטוי העצמי וישתיקו אותה מתוך זלזול, כאילו היא ממילא לא תצליח… אוי. שם יתפרצו אצלה רגשות מטלטלים במיוחד של כעס. האוכל יעזור לה לומר לעולם "מי אתם בכלל". "אתם לא מכירים אותי". "אתם עוד תכירו בי כשווה וכמוצלחת". אם תוך כדי אכילה, את בתחושות קשות של מרירות וטינה (אפילו שנאה) כלפי אלו ש"מנסים לנהל אותך", ואת מתכננת איך "להראות להם מה זה"- את שם.

יש עומקים בנפשך.

התוכנית הזו זה לא רק עניין של לאכול קמח לבן או קמח שיפון. לא.

יש צורך שתביני אותך. למה את עושה את הדברים.

המאמר הזה חשוב מאין כמותו, קראי אותו שוב, דברי עליו עם בן הזוג או חברה.

הפתרון שלך נמצא, בריפוי אמונה עתיקה שלך, על עצמך. וזו לא אמונה מעצימה במיוחד.

בפעם הבאה שאת פוגשת את הממתק מתוך רגשות עזים אני רוצה שתעצרי רגע- הסתכלי עליו, והתחברי לסיבה האמיתית שבגללה התחלת עם הסוכר הזה. הוא עוזר לברוח ממציאות מסויימת, לכמה רגעים. אבל יש לך את היכולת להיות חזקה מול הרצון לברוח מהמציאות. כי הקושי, הכאב והזיכרון לא נועדו כדי לפגוע בך. יש סיבה שהם שם ואין צורך לברוח מהם.

הרשי לעצמך להרהר בכך.

💖