מה עולה לך בראש כשאת חושבת על לצאת לאימון?
אם זו הרגשת אושר והתלהבות, מצבך מצוין, אבל אם את לא בכושר את כנראה בנקודה בה את רואה את זה קצת כמו "מטלה" קשה ומעייפת שצריך לבצע.
מה עובר לך בראש כשאת מגיעה למסיבת יום הולדת, והעוגה יוצאת, מלאה בזיקוקים שמאירים באור מנצנץ את הקצפת והשוקולד? עכשיו שינית את התזונה שלך. את לא אוכלת את זה יותר. יש לך הרגשה שאת מפסידה משהו? הרגשה של קושי?
זהו רגע שבו יש צורך להבין עקרון מאוד מאוד חשוב, שנכון אגב לכל תחום בחיים. אנחנו קוראים לו "עיקרון השיניים המחודדות".
העיקרון הזה קשור לטווח הזמן שבו המוח שלנו מצליח לפתור משהו שקשה לו לבצע. המוח שלנו תמיד יטה להגיע לתוצאה מהירה ככל האפשר על פני השקעה ביעד ארוך טווח, שלא ברורה הדרך אליו, ובכלל לא בטוח שתצליח. לכן, מספיק שיהיה פתרון זמין ומיידי בהישג יד- ואנחנו נבחר בו. כמובן שהמוח שלנו לא טיפש, הוא בודק שהפעולה היא הגיונית, שהאנשים בסביבה גם הם בוחרים בה, וכמובן שהנסיון מראה שהפעולה עובדת.
אבל אפשר לומר שהמוח שלנו, קצת "תקוע" בעבר. כי בהווה שלנו קיימות המון מניפולציות שגורמות לו "לחשוב" שהוא עושה פעולה נכונה, כשבפועל בטווח הארוך אנחנו מתמכרות אליה, ופוגעות בגוף ובאנרגיה שלנו.
"עיקרון השיניים המחודדות" נראה כך:
ברגע שאנחנו עושות מה שקל, מה שטעים, מה שמספק מיידית, זה מרגיש נהדר. כי את "פותרת" את ה"בעיה" מהר, ומעלה את עצמך למעלה. למשל לוקחת שוקולד ומכניסה אנרגיה מהירה בצורת סוכר לדם, את משחררת חומרי עונג במוח שמרגיעים אותך. בעיות כמו מתח, לחץ, ריב עם בעלך- נפתרות לרגע. אבל מדובר במניפולציה ש"מושכת" אותנו למטה. כי בסופו של דבר השוקולד מוריד את האנרגיה.
אם נעשה משהו שבו זמנית קל או כיפי, ופותר לנו את הבעיה מהר, ומצד שני אותו הדבר יגרום לכך שהאושר והכוח הכללי שלנו ירד, יצרנו בעיה חדשה, גדולה יותר. המניפולציה תגיד לנו שכדי לתקן שוב את הבעיה, צריך רק עוד קצת מה"פתרון המהיר", שוב שוקולד. הסביבה והפרסומות והתרבות מחזקים את המניפולציה ומראים לנו שכל מה שצריך זה רק להמשיך לצרוך עוד- ואנחנו נכנסות לתוך חול טובעני.
כל כך הרבה נשים שאני מאמנת, עדיין שקועות בתוך המניפולציה הזו, שלאכול סוכר למשל, זה עושה להן טוב.
כנ"ל לגבי כושר. כשהיית ילדה, האנרגיה שלך היתה בשמיים, ממש ככה, בשמיים. אבל המסכים, הישיבה הממושכת על הספה וכל החוסר תזוזה הזה- אלו היו מנוחות נוחות וכיפיות לאותו הרגע, אלה היו פתרונות מהירים שגרמו לנו בו זמנית, להגדיל את הבעיה, ולהיות פשוט עייפות יותר.
את חושבת שאני טועה? נסי לרוץ עכשיו 2 קילומטר- ככה סתם. איך תרגישי? כן. היכולת לרוץ את זה בקלות הייתה שלך ואת איבדת אותה, כי שקעת בחול הטובעני של "לנוח". זה מטביע אותך ולא נגמר רק בריצת 2 קילומטר, זה מגיע עד לרמה שהמוח "מכבה" כל תנועה לא הכרחית של הידיים והרגליים שלך. במקום שתהיי בדרייב, באנרגיה, במקום שתיזמי פרויקטים, תרצי לקדם דברים. באופן אבסורדי המנוחה תקעה אותך ב"אין לי כוח" תמידי.
עכשיו שימי לב לשיניים האלה. (צד ימין). נניח שאת כבר בתחתית הגרף, ואת רוצה לחזור למעלה. השיניים עובדות בדיוק אותו דבר רק הפוך. את תצטרכי להרגיש את הקושי כדי לעלות. את תצטרכי "ירידה" בטווח הקצר, כמו אימון שיהיה לך קשה, ועוד ירידה, כמו תסמיני גמילה מסוכר שיהיו לך קשים, ותוותרי על קפה, ותרגישי את העייפות והעצבים, והכל- כדי להתחזק ולעלות למעלה.
כאן נמצאת הנקודה החשובה ביותר שיכולה לעשות לך סוויצ' אם תביני אותה מספיק בבהירות. כאן נמצאת הנקודה שבה את יכולה לשנות את הגישה שלך בצורה שתשנה לך את כל החיים. היחס שלך לקושי.
תעצמי רגע עיניים ותחשבי, מה זה קושי בשבילך? דבר רע או טוב? דבר שצריך להימנע ממנו?
זו בדיוק הנקודה, תסתכלי על הציור הזה- הקושי הוא זה שמעלה אותך, בדיוק ברגע שהוא מסתיים. כי הוא מאלץ את הגוף שלך להשתפר ולקחת אותך למעלה.
בדיוק כמו שההנאה המזוייפת לקחה אותך למטה ברגע שהיא נגמרה, ככה עובדת גם הדרך למעלה- קושי.
לרוץ, להרים משקולות, להזיע, להגביר את קצב פעימות הלב ואת הנשימה. זה קשה לגוף באותו הרגע, שאף אחד לא ישקר לך, זאת עובדה. אבל בדיוק בשבריר שנייה שהיא נגמרת, את מתחילה לעלות. האנרגיה שלך חוזרת, את חזקה יותר. הדוגמא הטובה ביותר היא הדוגמא של הכושר- כשאת מאמצת את השריר את יוצרת קריעה של סיבי שריר. זה כביכול נזק. אבל זה בדיוק מה שגורם לגוף לבנות יותר סיבי שריר ולהגדיל את הכוח שהשריר יכול לתת לך. וזה לא נגמר שם- סיבי שריר חדשים דורשים יותר גלוקוז, כלומר סוכר. הם צורכים יותר סוכר מה שאומר שלך יהיה פחות שומן. (השומן הוא סוכר "מיותר" שאנו אוגרות). וזה ממשיך לפחות תנגודת אינסולין, תחלופת חומרים טובה, ניקוי רעלים- אין ספור דברים משתפרים רק מהקושי הזמני הזה. הגוף שלך מתחזק.
הקושי הזה הוא המתנה האמיתית שיש לנו לתת לעצמנו. ההשתפכות הזאת על הספה, הגלידה והעוגה- ממש ממש לא!
מכירה את זה שאומרים לך "נו יאללה, חיים רק פעם אחת…"? זה בדיוק נכון, רק שממש לא כדאי בחיים האלה להוריד את עצמך. כדאי לך להיות מאלה שמעלות את עצמן!
יש לך מושג איך זה מרגיש להיות בחלק העליון של הגרף? לקום בבוקר לא גמורה מעייפות אחרי מעט שעות שינה. להיות יכולה לרוץ במרחבים בקלות, לקבל מחמאות בלי סוף, ללבוש בגדים שלא נועדו להסתיר שום דבר, רק להבליט את היופי שלך, יש לך מושג איך זה מרגיש? לא להיות תלויה בארוחה הבאה, לא להיות עם הצורך הזה להעיר את עצמך עם קפה, ועם עוגיה ועם עוד פגישה ממושכת עם המקרר. פשוט להיות חופשייה מכל הדיאלוג הזה עם האסור לי מותר לי…
תיזכרי עכשיו בעוגה שדיברנו עליה בתחילת הטקטס הזה.
מישהו עבד עלייך שזה כיף, אבל זה לא כיף. לא היית בתוכנית הזו אם זה היה כיף, ואת יודעת את זה. אני לא רוצה שתהיי אחרי התוכנית הזו בשום תוכנית, די. חאלס. נמאס. לא נמאס לך?
יש את המצבים האלה שבאמת, את דווקא כן מבינה את העיקרון הזה. כשאת הולכת לעבודה למשל. לפעמים, לא בא לך לעבוד. למה? כי זה קשה. בא לך להיות בחופש. אבל את יודעת שאם תשכבי במיטה כל היום או תלכי לים, בסופו של דבר בטווח הארוך לא יהיה לך כסף לקורת גג, לאוכל, וגם יקחו לך בסוף את הילדים, נכון? בואי ניקח עוד דוגמא- את מבינה שאם תיקחי עכשיו סמים קשים, את תהני מאוד לרגע ואחר כך.. אכלת אותה. במצבים האלה אין בעיה, את מבינה, ואת לא נמשכת לזה אפילו.
ה"קושי" נמצא במצבים האלה שבהם מפעילים עלינו מניפולציה, שיש תחום אפור. כשאין "חוק" שאוסר על מכירת פחמימות ריקות ומתועשות. כשאנחנו מופצצים בפרסום שקרי שזה מביא לנו אנרגיה, כשההשלכות של לאכול סוכר לא קורות מהר מאוד כמו ההגעה של הטעם הטעים.
פעם היתה פרסומת שמראה שיש ילד שקשה לו במבחן והפרה של עלית, זו שעל השוקולד, כאילו מתעוררת ועוזרת לו, תראי את זה. מה לימדו אותנו? שזה טוב לך, שכל מה שחסר לך זה רק עוד קוביית שוקולד אחת- ופתאום תהפכי לגיבורת על עם כוחות, והמוח שלך עושה את מה שהוא יודע- בוחר בדרך הקצרה ביותר להשיג אנרגיה, ועם הזמן הוא משווע לזה, כי זה מה שהוריד לו את האנרגיה!
וכנ"ל טלוויזיה, ומסכים.. ריתקו אותנו כמו שמכניסים אריה לכלוב. ממצב של לרוץ, ולדלג, ולרקוד, למצב של ישיבה תמידית. והסביבה והתרבות.. כולם ככה! אז למה שנחשוב שזה לא בסדר..? אלו הם המקרים שצריך להבין, שההנאה הקטנה היא שקרית, היא פרס שהמוח נותן לנו כי הוא בטוח שהוא עושה משהו נכון. הוא בטוח שהוא בוחר בדרך הכי מהירה שאפשר כדי לצאת מהכלוב, אבל המניפולציה מצליחה להפיל אותו בפח. אם תעשי את הסוויצ' הזה בראש, את יכולה להגיע למצב שאת סולדת משוקולד, פשוט ככה. כי את רואה את המניפולציה מול העיניים. את מגיעה למצב שאת לא מסוגלת לבזבז דקה אחת על הספה מול החדשות, ותוכניות בידור.. את תראי איך את הופכת לגרסה הרבה יותר עוצמתית שלך. והכי חשוב, את תאהבי את הקושי, את תחפשי אותו, כי כשהקושי בא, שם מתחיל הכיף האמיתי. מתחילה ההרגשה שאת חיה באמת.
לכי לפי העיקרון הזה, חודש זה הרבה זמן כדי להיכנס לזה, ולתמיד.
תאמיני בעצמך, מקסימום זה יצליח!
אנחנו מעלות אותך למעלה עכשיו. זה דורש עמידה מול הקושי בהצלחה, זה דורש לחבק את הקושי. אל תשחקי משחקים, את נכנסת לתוכנית כל יום וממלאת את כל מה שצריך.
את עולה עכשיו למעלה, ואת מבינה עכשיו: הקושי הוא החבר הכי הכי טוב שלך. זאת גישה שאת רוצה לאמץ כדי לצאת מהבוץ. זאת גישה שאת רוצה לאמץ בכל תחום.
את יכולה. ראית את התמונה שלי מפעם? אם אני הצלחתי גם את יכולה! בואי נתקדם, קדימה!
🧡💛🧡💛
