למה אנחנו אוכלות יותר ממה שתכננו, יותר ממה שהיינו רוצות, ויותר ממה שהבטחנו לעצמינו?
יש לכך המון תשובות במישורים הגופני והנפשי. על המון מהם למדנו כאן בתוכנית.
היום אני רוצה להסביר על סיבה מעט נסתרת מהעין, שהגענו לניתוח שלה דרך שיחות רבות עם משתתפות: תחושת ההחמצה.
יש ביטוי מקובל מאוד בעולם, שמבטא את תחושת ההחמצה הזו. קוראים לזה "FOMO":
– Fear of Missing Out
מה זה בעצם FOMO ?
FOMO הוא סוג של חרדה חברתית שמהותה פחד מהחמצה, החשש לפספס חוויות מהנות שאחרים חווים.
הפחד הזה הוא עמוק ונובע בד"כ מאיזושהי חוויה של חוסר בילדות. במדינה כמו שלנו שנולדה מתוך מחסור וצנע, הפחד הזה יכול לעבור גם מההורים שלנו, שהיו חייבים לחסוך ולנצל את כל המשאבים האפשריים סביבם.
השנים האלה בעבר, או אפילו המקרים הבודדים שבהם הייתה חוויה של מחסור- חלפו. אך מה שהתגבר בעשרות השנים האחרונות הוא השפע. השילוב הזה יכול להיות בעייתי.
החשיפה החוזרת והיומיומית למגוון ענק של מאכלים טעימים למראה, שכוווולם מסביבנו קונים ואוכלים ומצלמים ומעלים לרשתות החברתיות יוצרת אצלנו תחושה שאנחנו צריכות להיות שם, לקחת חלק בכל זה.
מאכלים שמופיעים בכל ערב על מסך הטלוויזיה וגורמים לנו לפנטז עליהם, מאכלים שנראים כל כך קרובים וברי השגה ממש בהושטת יד, גורמים לנו לחשוב שאנחנו פשוט חייבים לטעום מהם. מכולם. כי אם לא, אז נפספס משהו.
אנחנו חייבות לנסות את הקינוחים המיוחדים,
חייבות לטעום את העוגה שהביאו לעבודה,
חייבות לאכול את החטיף שהגישו לנו,
וכמובן, חייבות "לחגוג" יום הולדת כמו שצריך
ויש את הכי מוצדק: חייבות למלא את "מצוות" החג ולאכול כמיטב המסורת סופגניות, אוזני המן, עוגות גבינה ועוד ועוד…
אם אנחנו לא אוכלות, סימן שפספסנו משהו, לא?
ה- FOMO לא מדבר על איזשהן ארוחות עתידיות, אלא על כאן ועכשיו:
הוא מדבר על האוכל שמונח לפניי ואני יכולה להשיג אם רק אושיט את היד.
והיום – יותר מדי פעמים, לאורך כל היום, יש כל כך הרבה אוכל בהישג יד.
המצבים הכי קשים הם כשהאוכל מוגש ואין צורך להזמין או לשלם עליו. אין שום פעולה שצריך לבצע, הוא כבר שם והוא בשבילנו. אז מתעורר הפחד הזה,
שלא נפספס משהו שווה,
שלא נפסיד הזדמנות לטעום,
שלא נרגיש החמצה.
אז בואי נבין מה אפשר לעשות:
1. סכמות
חשוב מאוד להבין את הסכמות שיש לנו במוח. אני מאוד מזמינה אותך לקרוא עליהן שוב במאמר מתחילת החודש השני "סכמות".
הסכמות הן קבוצות של תהליכים שמאורגנים בצורה מסודרת במוח.
כשהאוכל נמצא לנו בתוך סכמה מסוימת, להוציא אותו גורם ל-FOMO ולפחד שכל החוויה תיהרס, או לא תהיה שלמה.
למשל, יש לנו סכמה על התהליך שנקרא: ללכת לסרט. אנחנו יודעות שצריך למצוא סרט, להזמין כרטיסים, להגיע, לקנות פופקורן, חטיפים ושתיה ולהיכנס לאולם.
רגע רגע, מי אמר שצריך פופקורן, חטיפים ושתיה?
ובכן, התבנית הזו נבנתה במשך שנים ע"י בעלי האולמות. הפופקורן הוא חלק מרכזי מאוד ברווח שלהם, וזה בסדר.
אבל אצלך, החוויה של הקולנוע בלי חטיפים וקולה, אינה שלמה. זה יוצר ערעור של המערכות.
דוגמא עוד יותר טובה היא: יום הולדת. מה יקרה אם לא תאכלי מהעוגה שהכינו לך ליום ההולדת? "אין חגיגה, בלי עוגה", מוכר? כלומר יש חיבור בין החוויה עצמה לבין הסוכר, שמצא לו דרך להיכנס לתוך אותה ה"סכמה".
הפתרון: להבין שיש חגיגה בלי עוגה, ויש קולנוע בלי חטיפים. השמחה וההנאה באות ממך. הן למעשה החלטה שלך- לשמוח ולהנות. כי החגיגה היא שלך ולא של גורמים חיצוניים. אין לך באמת צורך ב"חיזוק" חיצוני- אלא אם כן יש לך חולשה.
מכירה את אלה שלא מצליחים להנות במסיבה בלי אלכוהול? אין להם מספיק ביטחון עצמי כדי לרקוד ולהשתולל בלי זה. האלכוהול מעיד על חולשה ולא על חוזק.
כשהמטרה היא החוויה, וכשאת שמה את התבנית, את הסכמה הישנה (שכוללת סוכר או אוכל שלא לפי רעב) כתנאי לחוויה שלך, את מאבדת את העצמאות שלך לשמוח ללא אוכל.
משם בדיוק מגיע הפחד- מי אני אהיה ללא הכלי ש"מחזק" אותי כשאני צריכה להנות? איך אפשר להנות בלי זה?
זה ההפסד האמיתי. ממנו את צריכה לפחד באמת- מאיבוד היכולות שלך. זה כבר לא פספוס חד פעמי של איזו עוגה, זה איבוד הספונטניות לשמוח ולהיות חברתית ומהנה בכוחות עצמך.
ה-FOMO צריך להיות הפוך: הפחד להיות תלויה באוכל. להצטרך את כל הסוכר הזה זו חוויית חיים לא נעימה שהורסת לך את הגוף והנפש, ושם את לא רוצה להיות.
2. הפחד להישאר מאחור
זהו כבר פחד חברתי. הפחד לא להיות כמו כולם. הפחד הזה קשור למחשבה המוטעית שאם אני לא אהיה כמו כולם, לא יאהבו אותי.
זהו פחד שנובע ממחשבה עמוקה יותר, וכואבת יותר: המחשבה שלא יאהבו אותך קשורה קשר עמוק לחוסר באהבה שלך, אלייך.
כמו בסעיף הקודם, גם כאן נוצרה אמונה מוטעית בכך שאין לנו כוחות לפעול ללא "תוספים". הפעם היא התפתחה עד כדי כך שנוצרה פגיעה באהבה העצמית שלנו: אם אני חלשה כל כך, אם אני תלויה כל כך באוכל כדי ליהנות או כדי להיות כיפית- כנראה שאני לא שווה מספיק. ואז אני פחות אוהבת אותי, את הגרסה ה"רגילה" שלי.
אם אני לא אוהבת אותי, למה שאחרים יאהבו אותי?
תביני עד כמה עמוק ההתמכרות נכנסת לנו לנפש. איזו פגיעה היא יוצרת.
הפתרון: לשאול את עצמך בכל סיטואציה כזו, האם כשאת לא אוכלת משהו, או כשאת לא אוכלת לפי רעב, זה מגדיר את האדם שאת? האם את באמת פחות כיפית, פחות מעניינת? האם יש באמת סיבה לאהוב אותך פחות?
כל הכיף והביטחון העצמי שלך- בא ממך. הוא שם. הוא יכול להיות שם גם בלי תוספות מלאכותיות.
שוב, צריך לראות ולנתק את הקשר בין האוכל לבין המקום שלך בחברה, זה ממש לא קשור. ואם כבר לקשור את שני הדברים האלה יחד- את יכולה להיות השראה דווקא בעזרת הבריאות שלך, האנרגיה שלך, והמראה שלך.
מחר נמשיך ללמוד על עוד 2 חששות FOMO נוספים וחשובים מאוד.
אני מבקשת שבנתיים תחשבי על שני אלה שכתבתי: איפה הם פוגשים אותך, מה את מרגישה לגביהם?
נסי לדמיין איך ייראו החיים בצד השני, בלי להיות תלויה בשום מצב באוכל.
ממשיכות להתמיד, כל הכבוד!
💖💖💖
