היום נדבר על נושא שלא מרבים לדבר עליו: התדמית שלנו.
מאיפה היא מגיעה, איך היא "מגוננת" עלינו, ואיך במצבים מסויימים היא מאוד פוגעת בנו, בלי שאפילו נשים לב.
נתחיל בדוגמא קטנה. מכירה את זה שאת מחליטה להיכנס לדיאטה ומשתדלת להימנע ממאכלים מסויימים או מכמויות מסויימות, אבל אז את מגיעה לבית של אמא, או של סבתא, ושם זה כבר קשה מאוד? האדון "לא נעים" דופק בדלת.
כבר מגיל צעיר אמא מצפה שנאכל את כל האוכל, שנסיים את הצלחת בלי קשר לשאלה אם שבענו בכלל, ושלבסוף גם נאכל חתיכה גדולה של עוגה יחד עם הקפה.
רק המחשבה על להגיד "לא" למאכלים של אמא, מרגישה לנו לא נעימה. הרי הכינו לנו כי אוהבים אותנו, התאמצו וציפו שנאכל.. מה ככה נאכזב את אמא? איך סבתא תרגיש כשלא נאכל מהאוכל שלה?
"לא נעים" מגיע בעוד הרבה מקומות. למשל כשבן הזוג לא רוצה שתפסיקו לאכול סוכר ועוגות, או כשהילדים מתחננים שתקני להם ממתקים, כשחברים מצפים שתשתי אלכוהול, ועוד ועוד.
ועכשיו רגע של תיאום ציפיות: אני לא הולכת לדבר על הנושא בצורה שטחית, (דבר שהוא נוח, וקליט ופופולארי). הרבה "מנטורים" יגידו לך סיסמאות שטחיות, לא אני. מה שאני מצפה מהצד שלך זה לקרוא את הטקסט בפתיחות, להתבונן פנימה, ולהחליט: "האם הדברים נוגעים אליי". זה הכל.
אני רוצה שנצלול לעומק של הדברים. ברגעים האלו, שבהם זה "לא נעים" לעשות מה שאת החלטת, את שמה את התדמית שלך לפנייך. המטרה של תדמית "הבחורה הטובה" נועדה על פני השטח "לא לפגוע" באחרים.
"לא לפגוע" ברגשות של אמא, "לא לפגוע" בסבתא. "לא לפגוע" ברגשות של בן הזוג שלך או ב"רגשות" של הילדים.
מה זה "לא לפגוע"? מה זה כן? זה להתנשא ולחשוב שבני האדם שמולם אנו נמצאים, אינם יודעים לנהל את הרגשות שלהם בעצמם. וזה לא נכון. האם את חושבת שלאמא אין יכולת להתגבר ולהבין שאת אוכלת מעכשיו אוכל בריא? האם לילדים אין יכולת להסתגל למצב שבו אין ממתקים בבית? האם בעלך או הילדים באמת לא מסוגלים להתגבר על הצורך בממתק, להתרגל לאוכל בריא? הם מסוגלים. אבל את לוקחת בעלות על הרגשות שלהם, ומנסה "שלא לפגוע". בדרך את פוגעת. אדם שלקחו לו את היכולת לנהל לעצמו את הרגשות הוא אדם מאוד מסכן. הוא אדם שבוחר להיפגע בכל פעם שמישהו רק "ילחץ" על הנקודה הנכונה, אדם שעלול לחיות בסופו של דבר במרמור מתמיד מתוך תחושה שהוא קרבן. (יום 2 בסדנה כן?)
ועכשיו אני רוצה לרדת קצת יותר לעומק.
למה ש"ניקח" לאחרים את היכולת להתמודד עם הרגשות שלהם?
ובכן, כמובן. זה קל. כדי להרוויח משהו לעצמנו. WIN-WIN זוכרת?
אנחנו לא רוצות שהאנשים בסביבה שלנו יתמודדו עם מצבים או רגשות, שבהם הם "עלולים" להחליט שאנחנו לא בסדר. ו"עלולים" להחליט שהם מתרחקים מאיתנו, או להפנות אלינו כעס. למשל לא להזמין אותנו יותר לארוחה, או לצאת לפאב/מסעדה. כלומר, אנחנו באמת חושבות שהם לא יודעים לנהל לעצמם את הרגשות, ושזה עלול להתפוצץ לכיוון שלנו!
אז אנחנו מגוננות על עצמנו מראש. ו"לוקחות" להם את ההתמודדות, על הגב שלנו. גם אם זה אומר שאנחנו צריכות לוותר על עקרונות, או על הבריאות שלנו.
אבל, למה אנחנו עושות את זה? ובכן, זה כי אנחנו פוחדות שיגלו מי אנחנו באמת.
וכאן אני מגיעה לעומק נוסף, שימי לב:
לכל אחת מאיתנו יש אמונה שלילית על עצמה. אמונה שנמצאת עמוק עמוק בפנים, והיא שמורה בסוד. וזו אמונה שאומרת לך שאת לא מספיק טובה.
זו לא סתם אמונה. זו אמונה שחרוטה לך טוב טוב בזיכרון. מאותו המקרה, מאותו היום, בו היית חלשה, נקודת השפל שלך.
אפילו שאני לא מכירה אותך, אני יודעת. האירוע הזה קרה בעבר שלך. אירוע בו היית במצב של חוסר אונים. אירוע שקרה כשהיית ילדה, וייתכן שאת אפילו לא זוכרת (למרות שרובנו זוכרות טוב מאוד). ברגע שהאירוע או האירועים קרו, משהו בך החליט שלוש החלטות:
- אני חלשה/לא שווה/ לא מספיק יודעת איך להתנהל בעולם הזה.
- אף אחד, לעולם לא יגלה את זה.
- לעולם לא אחזור לנקודה הזו שוב.
ובכן, כאן נולדה התדמית. תדמית "הבחורה הטובה". והיא מונעת אך ורק מפחד.
הפחד מלחזור לנקודת חוסר האונים הגדולה ביותר שלך. הפחד שיגלו שאת חלשה. שאת כלום.
אני יודעת, נרשמת לתוכנית לירידה במשקל. האם את מזהה עד כמה המשקל קשור לחלק הרגשי שבנו, שחושש, שמסתתר?
כל כולך יישות שלמה, נשמה טהורה. אבל את חיה בתוך טעות. הטעות היא שאת חושבת שאת חלשה, אבל את לא חלשה, להיפך. יש בך יכולת להיות חזקה כל כך. הבעיה היא שה"אמונה" שאת חלשה, מקובעת בתוכך כל כך הרבה שנים, מתחזקת כמו ספירלה עם כל אירוע חדש שבו היית שוב "חלשה".
את יכולה להבין עכשיו את הצורך שלך להיזהר מ"לפגוע באחרים". את פוחדת שהם ינטשו, יכעסו, יצחקו, יזלזלו. את פוחדת להרגיש את החולשה הזו. את חוסר האונים העתיק הזה, את נמנעת ממנו. (לדוגמא: פחד שחברים לא יזמינו אותך לצאת כי את כבר לא שותה יותר אלכוהול).
את מעדיפה לסחוב על הגב שלך את הרצונות והציפיות של כוווולם, העיקר לא להיות שוב במצב של חולשה. לעולם לא.
זהו חלק חשוב בשורש הבעיה, שכוללת את ההתמכרות שלנו לאוכל ומתוקים, זו ההתמכרות שלנו לביטחון ולכלים שישמרו אותנו במרחק בטוח מספיק מתחושת חוסר האונים. זה עושה לך טוב לקבל את האהבה של כולם, ואת המחשבה, שכולם כל כך מעריכים אותך על "ההקרבות" שלך. אבל את מאבדת את הזהות האישית שלך. את מאבדת את הכוח האמיתי שלך להיות מי שאת ולממש את עצמך ואת הפוטנציאל שלך.
הכל כדי לא להיפגע שוב. הכל.
עם השנים, את תהפכי לתלויה יותר ויותר באישורים של כולם. בהיאחזות בתדמית "הבחורה הטובה", הנורמלית, טובת הלב. אפשר לחיות ככה. אם את מוכנה לשלם את המחיר.
אפשר להמשיך לחיות ככה, אם את רוצה להמשיך לפגוע לעצמך בבריאות, בשביל אחרים. אפשר להמשיך ככה בזוגיות, כשהמרמור מבעבע מתחת לשטח וגובר עם השנים.
כי האישה החזקה שאת תהיה תמיד שם, ותצפה ליותר. וכל עוד את לא תפרצי מתוך המלכודת הזו, את תמשיכי להרגיש כאב.
הגיע הזמן להיגמל מהדאגה לרצות אחרים, ומהפחד הפנימי להרגיש חלשה, או מסכנה. זה עניין של אימון. עכשיו זה זמן מצויין לנסות את השינוי דווקא בתחום של האוכל. לעמוד על שלך. לא להכניס אל הגוף שלך ג'אנק, זבל, בשביל אף אחד, את לא תאכלי אם את לא רעבה כי מילאו לך את הצלחת. זו האחריות שלהם לבחור אם זה מוצא חן בעיניהם או לא, אם לקבל את זה או לא. אלה שבאמת אוהבים אותך- ישלימו עם זה. אלה שמסובכים כבר מדי עם עצמם, חבל. אבל זה לא שלך.
את חזקה, מאז ומעולם היית, ולנצח תהיי.
את מוכנה להתחיל להתנהג ככה?
