מהו ההבדל בין כאב לייסורים?
כאב הוא רגע בו נוצרת התראה: יש פער בין הציפיות שלנו לבין מה שהמציאות מראה לנו.
ציפינו שהאוטובוס יעצור לנו והוא לא עצר- נוצר כאב.
ציפינו שמישהו שאנחנו אוהבים יישאר איתנו והוא עזב- נוצר כאב. הפער הזה בין הציפייה למציאות שהכתה בפנינו יוצר לנו חוסר אונים לזמן מסוים.
אבל הכאב הזה עובר וחולף יחסית מהר. מערכת הציפיות שלנו מתעדכנת ואנחנו מבינות די מהר שהגענו למצב חדש. שזה המצב, והחיים ממשיכים.
אם כן, למה לפעמים נדמה שכאב ממשיך לאחר כל כך הרבה זמן, אפילו שנים קדימה? למה במקרים מסוימים הכאב לא ממש עובר, אלא ממשיך איתנו הלאה?
התשובה היא שמדובר בייסורים ולא בכאב.
ייסורים הם מצב חדש ומתמשך, הם קשורים לפחדים הכי כמוסים שלנו.
ישנם פחדים ואמונות שצברנו לאורך שנים, החל מהילדות, ואירועים מסוימים עלולים לחזק אותם.
חלק מהאמונות השליליות שלנו על עצמנו הן: שאנחנו לא מספיק טובות, שאנחנו חלשות, שאולי אנחנו קטנות מהמציאות ואין לנו יכולת אמיתית להתמודד איתה.
כשהפחדים והאמונות האלה תופסים אצלינו מקום בעקבות אירוע בחיים שכביכול "מוכיח" את נכונותם, נוצרים ייסורים: משיכה ארוכה של הכאב מהעבר- אל ההווה.
דוגמא: אדם קרוב עוזב אותנו ומחליט להוציא אותנו מחייו. אנחנו חוות פרידה.
לא ציפינו שיעזבו אותנו. ציפינו שירצו להיות איתנו. ציפינו לכך שיאהבו אותנו. ומה הוכח לנו? ההיפך. האדם לא רוצה להיות בחברתנו יותר. וזה כואב בהתחלה מאוד. אבל למה שזה ימשיך לכאוב אחרי שבועות וחודשים? כי האמונה שאנחנו לא מספיק טובות- חוזרת ועולה בכל פעם מחדש כשעולה הזיכרון מהאירוע. אלו הם הייסורים. כאב מתמשך- לא מעצם האירוע שקרה כי אם מהאמונה שלנו על עצמנו בעקבותיו.
אנחנו מתחבקות עם הכאב הזה, רוקדות איתו, אוחזות בו. אנחנו הופכות לקרבן של המציאות בגלל שהפחד- גדול יותר. האמונה השלילית שלנו גדולה יותר מהאמונה החיובית: שאנחנו מסוגלות להצליח לבד.
עדיף לנו להישאר באותו רגע של כאב, שהיה ונגמר, ולא להשתחרר ממנו- כי ככה אנחנו לא חייבות להתמודד עם מה שמפחיד באמת: "החולשה שלנו".
ולא לחינם כתבתי זאת במרכאות.
כאן הכל מתחבר.
זוכרת את הגרף שציירתי במאמר "ההתמודדות הנפשית חלק א'"?
שימי לב איך הקצוות מתחברים ואיך המעגל שאולי את נמצאת בו מתקיים:
והייסורים ממשיכים שנים על גבי שנים. הם שם, גם אם אצלך הם אולי חלשים וגם אם חזקים וכבדים מנשוא: הם תמיד שם, כי האמונה השגויה שנוצרה נשארה שם: שאת חלשה.
הכל בגלל אותו רגע של בריחה, שהרבה פעמים קשור לסוכר, או לדברים ממכרים אחרים שעוזרים לנו לברוח מהמציאות.
התוכנית הזו היא לירידה במשקל אבל עכשיו את כבר מגלה שיש כאן יותר מזה: התוכנית הזו מדברת על נזקים הרבה יותר גדולים שהסוכר יוצר: הנזקים הנפשיים.
ההתמכרות לסוכר היא בעצם ההתמכרות לאמונה השגויה שאת צריכה משהו, בשביל להיות שלמה. האמונה שאת צריכה משהו חיצוני כדי "להתחזק", כדי "לשמוח", כדי להיות נאהבת ומקובלת ע"י הסביבה: האמונה שהסוכר שווה משהו בחיים שלך היא בדיוק האמונה שמשהו בך- חסר.
הסתכלי על החיים שלך.
האם את שמחה ב-100%? או שיש שם משהו שמייסר אותך? האם את בדיוק זו שתמיד חלמת והאמנת שאת יכולה להיות?
הכוח שלך לממש את הפוטנציאל האדיר שקיים בך- נמצא שם. אבל בשביל זה את חייבת לחזור ולהתאמן על כושר ההתמודדות שלך. על הכוחות האמיתיים שלך.
לכן כל כך חשוב שתוותרי על הסוכר: המשקל הוא רק בונוס, הבריאות היא סופר בונוס, והאושר שלך- הוא הרווח האמיתי.
שימי לב ליעד שלך: את רוצה להיות שמחה יותר, עם ביטחון עצמי גדול יותר, קלילה יותר… רק בסוף מופיע המשקל. המטרה האמיתית היא לגלות אותך- ואת הכוחות שלך.
כאב- הוא איתות חיוני ובריא.
ייסורים- הם פחד וכניעה לאמונה שלילית שלך על עצמך.
וותרי על הייסורים, וותרי על הסוכר ושאר "משככי הכאבים". כשכואב לך, תכאבי. תתמודדי, תתקדמי ותצמחי מזה.
את חזקה.
💖
